לאחר לילה לא הכי נעים על הדשא לצידי הכביש הראשי של הכפר, התעוררנו בתחושות מעורבות, מצפים לשמוע מתי כבר יוצאים לדרך. לא היה בית בכפר שעל מדשאתו לא ישנו כמה בני אדם. לא היה בית שלא קיבל בידיים פתוחות את המפגינים ונתן לנו להרגיש כבבית שלנו.

את היום הזה העברנו עם כל עמך ישראל באלפיהם שהגיעו לכפר, בשירה ובריקודים עם החיילים ובנסיונות שכנוע את החיילים שלא לגרש את אחיהם אם יקבלו פקודה לכך. תגובות מרבית החיילים היו אוהדות. מה יכלו הם לומר מול "אוהבים את צה"ל" שלנו?!

אחר הצהריים של אותו יום חמסין, מתיש ביותר, התקיימה עצרת נוספת בה הובטח לנו כי הערב יוצאים בצעדה לגוש קטיף. 60,000 איש עמדו וחיכו ובאמת קיבלנו פקודה - מקדימה הרבנים, אח"כ גברים, אחריהם הנשים ובסוף המשפחות.

עבור לעמוד:    4 | 3 | 2 | 1